החלטה בתיק בר"ע 398/08

1.         המבקש תבע את המשיבה בבית המשפט לתביעות קטנות וביקש כי תחוייב לפצותו בסכום של 3050 ש"ח עבור אבדן 12.5 ימי עבודה והוצאות שונות שנגרמו לו.

בבסיס התביעה עומדת טענת המבקש, לפיה המשיבה לא נהגה כלפיו כדין ופעלה בחוסר תום לב וברשלנות במהלך משא ומתן שהתנהל בין הצדדים בקשר עם האפשרות שהמבקש יועסק ע"י המשיבה. התביעה נדחתה, מבלי שהמבקש חוייב בהוצאות המשיבה, ומכאן בקשת רשות הערעור.

2.         בהערת ביניים יצויין, כי ייתכן שבית המשפט לתביעות קטנות כלל לא היה מוסמך לדון בתובענה לנוכח הוראת סעיף 24(א)(1א) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969. מכיוון שאיש מבעלי הדין לא העלה כל טענה בעניין, לא ראיתי לנכון לעורר, לראשונה בשלב הערעור, את שאלת הסמכות (ראו: ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חמדן, פ"ד    נ(5) 820, בעמ' 829).

3.         לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה מסקנתי היא שדין הבקשה להדחות, ללא שיהיה צורך לבקש את תשובת המשיבה.

4.         המבקש מלין על כך שהמשיבה, אשר זימנה אותו מיוזמתה לראיון עבודה (נתוניו של המבקש היו ברשותה שכן המבקש פנה למשיבה בעבר), הציגה לפניו מצג שווא כי הוא התקבל לעבודה (בין היתר בעשיית סידורים ממשיים לקראת תחילת העבודה) ולבסוף, בחוסר תום לב, החליטה שלא להעסיקו. לגירסתו, מי שראיין אותו ("מנהל הסניף") יצר אצלו רושם ברור כי, בכפוף לאישור קב"ט עיריית ירושלים, יוכל המבקש להתחיל בעבודה. לאחר שהמבקש רואיין ע"י הקב"ט, הוא שב ופנה למשיבה לברר מהם תנאי השכר, ואז התברר לו שהשכר "מגוחך", אף כי "מנהל הסניף" הבטיח לו בראיון הראשון "שלא יתאכזב" בעניין השכר.

בית משפט קמא (כב' השופטת מ' ליפשיץ-פריבס), בפסק דין בהיר ומנומק כהלכה, הגיע לכלל מסקנה, כי המבקש היה צריך לברר מבעוד מועד מהם תנאי השכר ולא להסתפק באמירות כלליות שנאמרו לו בראיון, בטרם ישקיע מזמנו ומכספו בהליכים לקראת קבלה לעבודה אצל המשיבה.

במסקנה זו, המבוססת על הראיות שהיו לפני בית המשפט, כמו גם על השכל הישר ונסיון החיים, אין כל מקום להתערב.

בנסיון לשפר את מצבו, מפרט המבקש בבקשת רשות הערעור נתונים ועובדות שלא היו לפני בית משפט קמא (כגון הסבר מדוע לא בדק מהם תנאי ההעסקה), אך אין להיזקק לעובדות שלא הוצגו לערכאה הדיונית. אכן, המבקש מלין על כך שכתב ההגנה של המשיבה היה לאקוני, כללי וסתמי והיא הורשתה לטעון לעובדות שלא נזכרו בו ושאחר כך שימשו את בית המשפט בפסק דינו. אלא שמפרוטוקול הדיון עולה שהתאפשר למבקש להשיב לדברי נציג הנתבעת, והוא אף עשה זאת בפירוט.

בהליך בבית המשפט  לתביעות קטנות, בו בעלי הדין אינם מיוצגים, אין לדקדק בכל הנוגע לניסוחם של כתבי הטענות, ובלבד שלא ייגרם עיוות דין. ניתן להתרשם, כי לא נאמרו ע"י נציג המשיבה דברים שבכוחם היה להפתיע את המבקש. העובדה שבית המשפט מצא לנכון להעדיף גירסה שנמסרה מפי נציג המשיבה, שלדעת המבקש היא גירסה שיקרית, אינה, כשלעצמה טעם למתן רשות ערעור, שהרי בית המשפט שלערעור אינו מתערב בממצאי מהימנות.

לסיכום חלק זה של הפרשה - לא מצאתי כי בית המשפט טעה בקבעו כי התובע נטל סיכון בכך שלא טרח לברר מראש את תנאי השכר, בטרם הוציא הוצאות והשקיע מזמנו בהליכים לקראת קבלה לעבודה אצל המשיבה.

בהקשר זה גם ראה בית המשפט לנכון לקבל את עדות נציג המשיבה לפיה קב"ט העירייה בחר במועמד אחר לתפקיד (בניגוד לגירסת המבקש לפיה הקב"ט היה נכון לקבלו לעבודה). גם בעניין זה  כולל המבקש בבקשת רשות הערעור עובדות שלא היו לפני בית משפט קמא, כגון דברים שנאמרו לו ע"י הקב"ט (אולי אף לאחר מתן פסק הדין).

 כאמור, ככלל, אין ערכאות הערעור נוהגת להתערב בממצאי עובדה אליהם מגיעה הערכאה המבררת, במיוחד כשמדובר בבית משפט לתביעות קטנות, ובבקשה תוקף המבקש, במידה רבה, את הממצאים שנקבעו ע"י בית משפט קמא. גם מטעם זה אן מקום ליתן רשות לערעור.

5.         לתביעת המבקש ענף נוסף - לטענתו, הוא התבקש ע"י המשיבה למלא טופס בקשה לרשיון לנשק. ללא ידיעתו, ובטרם התקבל לעבודה, הגישה המשיבה בקשה לקבלת הרשיון על-פי הטופס  הנ"ל, מה שגרם לכך שבוטל אוטומטית רשיון הנשק שהחזיק המבקש בקשר עם מקום עבודתו הקודם (בו המשיך לעבוד). לפיכך לא היה המבקש יכול לעבוד במשך 12 יום וגם נגרמה לו אי נעימות כלפי מעסיקיו (מודיעין אזרחי).

בית המשפט קבע לעניין זה, כי לא שוכנע שהמשיבה הבהירה למבקש, בעת חתימתו על הבקשה לקבלת רשיון לנשק, כי הדבר יביא לביטול הרשיון שהיה אותה עת בידו לצורך עבודתו במודיעין אזרחי, ולפיכך נמנע מלחייב את התובע בהוצאות.

בית המשפט הוסיף, כי המבקש לא הציג ראיות להוכחת ההפסד הכספי שנגרם לו, כמו גם ראיות להפרכת טענת המשיבה, לפיה בטופס הבקשה קיימת הערה כי הגשת הבקשה תגרום לביטול רשיון אחר שיש למבקש.

גם בהקשר הנדון צורפו לבקשת רשות ערעור ראיות שלא הוצגו לבית משפט קמא (שעיקרן תלושי שכר של המבקש במודיעין אזרחי לצורך הוכחת שיעור ההפסד). כאמור לעיל, אין לאפשר עריכת "מקצה שיפורים" בשלב הערעור, ובעניין הוכחת נזקו בוודאי שהמבקש היה אמור להציג מלכתחילה את כל הראיות לבית משפט קמא, שהרי עניין זה מצוי כולו בידיעתו, ואינו יכול לטעון שלא היה בידו להיערך להגיב לטענות המשיבה.

מעבר לכך, חתימת המבקש על בקשה לרשיון לנשק מלמדת על נכונותו שייעשה שימוש בבקשה. כפי שנאמר לעיל, המבקש היה נכון להתקדם בהליך הקבלה לעבודה אצל המשיבה עוד בטרם נכרת הסכם העסקה ובטרם סוכמו תנאי השכר, ובכלל זה חתם על בקשה לרשיון לנשק, ובכך נטל על עצמו סיכון, שבית המשפט לא ראה להעבירו על שכם המשיבה. מכתב התביעה עולה, כי המבקש ידע, או יכול היה לדעת שעל פי הדין הגשת בקשתו לרשויות תביא לביטול רשיון הנשק בו החזיק. לטענתו, הוא לא ידע שהמשיבה תגיש את בקשתו אך, כאמור לעיל, מי שחותם על בקשה כגון זו יכול להניח שייעשה בה שימוש. גם לא נטען שעל המשיבה היה לדעת שלמבקש רשיון נשק שעלול להתבטל.

בית המשפט היה ער לפגם המסוים שנפל בעניין זה בהתנהלות המשיבה, שמוטב היה לה להבהיר למבקש את התוצאות שעלולות להיות להגשת בקשתו לרשויות, ומטעם זה לא חייב את המבקש בהוצאות אף כי תביעתו נדחתה. יצויין שוב, כי בית המשפט עמד על כך שהמבקש לא הציג ראיות להוכחת נזקיו, וגם מטעם זה לא היה ניתן לקבל את תביעתו.

בנסיבות העניין ולרקע מכלול הנתונים שפורטו לעיל, אינני סבור שנפלה בפסק הדין טעות שתצדיק מתן רשות ערעור.